כשהייתי ילד אני זוכר רגע מאוד מסוים שבו אבא שלי שיפץ משהו , לא זוכר בדיוק מה זה היה. אני רק זוכר שזה נראה כמו בטון או טייח. שני דברים נחקקו לי בזיכרון מאותה פעילות, הראשון ג’ריקן צהוב שכתוב עליו בעברית בי ג’י בונד. זה נשמע לי כמו איזה הרפתקה בפני עצמה בנוסח הסוכן בנימין ג’יימס בונד והדבר השני שזכור לי זה הריח, ריח של דבק עם ארומה של תכף נערבב פה משהו ונהיה כמו בנאים ויצא מזה משהו יפה על אמת. הריח הזה חוזר אלי כל פעם שאני מסתובב באחד הפרויקטים שלי ובקטע של תת מודע מזכיר לי למה אני עושה מה שאני עושה.

כאדריכל אחד הדברים האהובים עלי זה להסתובב באיזה חור שתכף יהפוך לנווה מדבר. לתקן אותו, לגלות אותו מחדש, להריח את המלט, לדרוך על מסמר ולשזף את הקרחת כי אין עדין  גג ולמרות שכבר דצמבר, פה עדין חמסין.

הימים האלה שבהם אני פוגש על אמת את כל מה שמתבשל בתנור הקטן הזה שהוא המשרד שלי הם הימים המשמעותיים ביותר לפרויקט. זה הזמן להבין האם החלום יתגשם ומה צריך לשנות בזמן אמת כדי שהכול יקרה בסוף. זה גם המאני טיים מול הלקוחות. זה הרגע שבו הם מרגישים (לפעמים בפעם הראשונה) מה הם הולכים לקבל ותאמינו לי על תאמינו לאף אחד אבל זה חתיכת רגע. בנאדם שעד עכשיו ראה רק הדמיות וקווים על ניירות ומסך מקבל בומבה של מציאות לפנים ולסרעפת. לפעמים זה רגע נפלא ולפעמים לא אבל הביקור הראשון עם בעל הנכס בשטח כשהדירה, הבית או המשרד שלו מתחילים לתפוס קצת שמש, קצת גוון וריח זה הרגע המשמעותי ביותר בפרויקט. מכאן והלאה הדרמה תתקדם מהר. אולי תהיה תפנית בעלילה, אולי קצת דמעות בסתר (במיוחד שלי), אולי מערכה שניה ושלישית מי יודע.

בתמונה למעלה אני בפוזה של ארכיטקט – עט אדום על בטון (העט הלך לפח, לבטון שלום. מסקנה – עדיף עפרון).

בתמונה למטה – שיקוי המדביקים.
צריכים עזרה בעיצוב החלל? דברו איתנו.

הריח של הבי ג'י בונד הריח של הבי ג'י בונד