בתאריך 3 יוני 1991 (התשנ"א) התקבל בכנסת תיקון מס' 31 לחוק התכנון והבנייה משנת 1965, אשר התמקד בהסדרת נושא שימור המבנים והאתרים בארץ. בתיקון זה, המכונה גם "התכנית לשימור אתרים" או "התוספת הרביעית לחוק", הופיע לראשונה המונח 'רשימת אתרים', ועימו הטלת החובה להכנתה על ידי הרשויות המקומיות. 'רשימות האתרים', המוכרות כיום בשם "רשימות שימור".
תפקידה של 'רשימת השימור' בסבך המערכת הבירוקרטית על רקע דרישות התוספת הרביעית לחוק התכנון והבנייה בישראל. בהתבסס על כתבי מהדורת "המקראה – מבוא לשימור" עולה כי בשנים האחרונות הולך ומתפתח תחום השימור בארץ, ומוצא את מקומו כמקום מפגש בין עשייה לבין חשיבה. מקום מפגש זה מאגד תחתיו את תהליכי התכנון ההתיישבותי (הפיסי) בישראל יד ביד עם הפיתוח הכלכלי, החינוכי והתרבותי המקומיים. מבחינה זו, הולכת מדינת ישראל בעקבות העולם המפותח המודע לחשיבותו התרבותית וההיסטורית של שימור מבנים מזה שנים רבות. עם זאת, יש לציין כי מגמה זו הייתה עד לפני זמן לא רב נחלתם של מעטים בלבד בארץ. הסיבה העיקרית לכך הינה שמאז קום המדינה ובמשך מספר עשורים העדיף המשטר בישראל לתמוך בבנייה מודרנית ומתקדמת מאשר בשמירתם ואחזקתם של המבנים הקיימים. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן במישור הפוליטי, הן במישור התרבותי והן במישור התכנוני.
"כמעט כל עבודות האדריכלות…אינו אלא ייצוגיה של אותה הגמוניה סוציאל–ריאליסטית, שהצליחה להכתיב משטר טעם, להפעיל מנגנון יעיל של תרבות מתוכננת ולייצר פני שטח חדשים…" (צ.אפרת)
בתקופה זו נתפס תחום השימור בארץ "כמעצור על דרך הפיתוח והקידמה" (ר.אהרנסון, מ.טרנר, י.שביד, 2001). כתוצאה מכך, לא ניתנה יתר חשיבות לשמירת מבנים היסטוריים בארץ ואף לא בצורך בהעברת האוצר התרבותי הבנוי באזורינו אל דור העתיד. התפתחותו של תחום השימור בארץ והשינוי התפיסתי, לו אנו עדים בדור האחרון, חל הודות לשני תהליכים עיקריים: התהליך הראשון הינו התפתחות תודעת השימור בעולם ועליית ההכרה בחשיבותה האוניברסלית של המורשת הבנויה כ"משאב" בעל פוטנציאל תיירותי וכלכלי. התהליך השני הינו האיום על אופיו של הנוף התרבותי בישראל. כתוצאה מתהליכי הפיתוח והבינוי המואץ, אשר גרמו בחלק מן המקומות בארץ למחיקה בלתי הפיכה של ציוני דרך היסטוריים. תהליכי שינוי אלו המריצו גופים רבים להעביר את הדיון בנושא השימור בארץ מפורומים מקצועיים סגורים לדיון פתוח גם בפורומים ציבוריים, ובכך תרמו משמעותית להגברת המודעות הציבורית בנושא השימור ואף קידמו התארגנות מערכתית לשינוי גם במישור החוקתי הלאומי:
"ובעזרתם של אלפי מתנדבים, לגייס למען השימור כמה שיותר גופים ציבוריים וממשלתיים… יחד עם נבחרי הציבור שנרתמו לעניין הועבר… תיקון מס' 31 כתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה המכונה לעיתים "חוק השימור". (ר.אהרנסון, מ.טרנר, י.שביד, 2001)
על אף קידומו של תחום השימור בארץ באמצעות חקיקת התוספת הרביעית, מקומו של תחום השימור ברוב חלקי הארץ, עדיין לוקה בחסר והאתגר שבפיתוח מערך תכנון הולם ויעיל יותר רק הולך וגדל ומכאן התשוקה שלנו לתחום ולעשיה האדריכלית בכל מה שקשור למבנים לשימור.