על התגבשותן של אמנות השימור הבינלאומיות והלאומית
במישרין ובעקיפין אמנת השימור הלאומית מהווה פרק משמעותי במערך התכנון והבניה של כל מדינה בנפרד. בניגוד לאמנות הבינלאומיות העוסקות בתחום השימור, דווקא תחיקה ברמה הלאומית בתחום השימור תשקף במידה רבה את יחסה של כל מערכת פוליטית ומדינית כלפי נכסי תרבות בנויים של עם, שהם פשוטו כמשמעו העדות החיה לעברו.החל מהמאה ה-17 אנו עדים לניצניה של התפתחות תודעת שימור העבר בארצות אירופה השונות, ולתפיסה של המורשת התרבותית הלאומית כמקור לגאווה לאומית (ר.אהרנסון, מ.טרנר, י.שביד , 2001). במחצית השנייה של ה-19, כאשר החלו להתברר תוצאותיה החברתיות והתרבותיות של המהפכה התעשייתית, השתנה היחס הציבורי כלפי העבר. ההרס של המרקם הקהילתי הישן הצמיח תנועות סוציאליות אשר חיפשו מתכונות חדשניות, מפותחות, צודקות ואנושיות יותר לארגון החברה, הכלכלה ואף הפיתוח העירוני.
בראשית המאה ה-20, נעשו מספר נסיונות לגיבוש דוקטורינת שימור שתתקבל על כל העוסקים בתחום השימור. בשנת 1931, לאחר כינוס בנושא שימור מבנים הסטוריים שהתקיים באתונה, נכתבה 'אמנת אתונה' על ידי ארגון המוזיאונים הבינלאומי על בסיס מסקנות הכינוס. מסמך זה הציג לראשונה תפיסות חדשניות בתחום השימור כגון שילוב חומרים מודרניים בשימור עתיקות, חשיבות מיקום המומנט ושילובו בסביבה, קבורת אתרים ארכיאולוגיים כאמצעי הגנה לשמירתם ועוד.
לאחר מלחמת העולם השניה התחזק קולם של תומכי השימור והוכר הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי למטרת שימור המורשת. עקב כך, בשנת 1964, נוסחה ביוזמת אדריכלים ומומחי שימור אמנת השימור הבינלאומית הידועה בשם 'אמנת ונציה'[2]. האמנה מייצגת תפיסה פוסט מודרנית המגלה מחדש את העיר המסורתית:
"ערים זקוקות נואשות לבניינים ישנים כדי להתחזק ולהתפתח ואין כוונה לפיסות מוזיאונים דווקא" (אהרונסון, 2004).
אמנת ונציה
אמנת ונציה נחתמה על ידי נציגי 16 מדינות, אונסק"ו והמרכז הבין-לאומי לשימור ברומא. היא מורכבת מסעיפים העוקבים אחר תהליך השימור – החל במחקר ובתיעוד, דרך התכנון והביצוע ועד לפרסום המדעי. האמנה מהווה מסמך יסוד של דוקטורינת השימור עד עצם היום הזה ונחשבת לעמוד התווך המגדיר את עקרונות השימור האדריכלי ב-50 השנים האחרונות.ניסוחן של אמנות בינלאומיות, כתהליך הולך ומתמשך במשך העשורים האחרונים, משמש קטליזטור ליצירתן של המערכות החקיקתיות הלאומיות לאורך המאה ה-20 התגבשו מספר מנגנונים סטטוטוריים הנוגעים בשימור המורשת ברחבי העולם המערבי:
לדוגמא, את רשימת השימור באנגליה מכין המשרד לאיכות הסביבה. הרשימה הפכה לרשמית בחוק התכנון והמדינה בשנת 1944, ובשנת 1967 נחקק חוק לאומי הדורש מערים להגדיר אתרים או איזורים לשימור ולסייע כלכלית במענקים של עד 50% מעלות עבודת השיקום. כך שמדיניות השימור באנגליה מבוססת על תקנה ממשלתית רחבה מהרמה של הממשלה ועד רמת הרשות המקומית.
בצרפת, לעומתה, נתפס השימור בעל חשיבות לאומית ברמה הממשלתית ולכן שימור האתרים מאופיין בהתערבות ממשלתית גדולה ובשליטתה. בשנת 1913 קבע החוק את רשימת השימור הלאומית, ובשנת 1962 נקבע בחוק כי יש להכין תכניות מפורטות לאתרים שהוכרזו ולספק הלוואות ממשלתיות.
