בין סגר לסקר, סיימנו לתעד מבנה יחודי וחריג בנוף התל אביבי – בית איילה זקס.
בית איילה הוא וילה עירונית שתוכננה עבור אספנית האמנות, הגב' איילה זקס אברמוב ע"י האדריכל הנודע דב כרמי. בית פרטי זה, מהווה דוגמא ייחודית בנוף התל אביבי בזכות דיאלוג יוצא דופן שהתקיים בין המזמינה לבין המתכנן. אך מעבר לעושרו האדריכלי, טמון בבית זה ערך תרבותי וחברתי נשגב: במהלך חייה, נהגה איילה זקס לתרום לחברה בדרכים שונות, בין היתר בזכות החלטתה להקדיש אוצרות אמנות שברשותה לציבור הרחב, לתמוך במשך השנים במוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל ובעיקר לתרום את ביתה לאוניברסיטה הפתוחה להמשך פעילות תרבותית ואומנותית, הפעילה במבנה זה עד היום.
המבנה
בית איילה ממוקם בחלקה המערבי של שדרה מרכזית בעיר תל אביב – בשדרות בן גוריון 13 (לימים שדרות קרן הקיימת), כ-330 מ' מחוף הים. הבית בנוי כנפח מלבני עם מיעוט יחסי של פתחים. המעטפת הגושנית המסוגרת באה לידי ביטוי בעיקר בקומת הקרקע, אך היא הולכת ונעשית פתוחה ואוורירית יותר ויותר לחלקה העליון – למקום שבו מרפסת הגג נפתחת אל עבר הרחוב. כרמי השכיל להשתמש באור הים תיכוני בפנים הבית, ובמקביל הצליח במקביל לשמור על שפה עיצובית בחזיתות הנשענת על השפה המודרנית.
מבט מדרום מערב על החזית הראשית – צילום משדרות בן גוריון. השינוי העיקרי הבולט בהשוואה למצבו הנוכחי של המבנה בא לידי ביטוי בצמחיה: הן לאורך הגדר בחזית הראשית והן מבחינת העצים. בנוסף, בתמונה זו ניתן לראות בבירור את פרטי המסגרות והנגרות בפתחי המבנה אשר נותרו בשלמותם עד היום וגם את פרטי הגדר ושער הכניסה המקוריים. שנת צילום: 2004 מקור: בתים מן החול בעריכת ניצה סמוק
התקופה
המודרניזם סימל יותר מכל תקופה שונה בתכלית מקודמותיה – תקופה שבאה לבחון מחדש כל היבט של הקיום. אמנות ועד פילוסופיה, כשהמטרה היתה למצוא את הדברים המונעים התקדמות, ולהחליף אותם בדרכים חדשות – טובות יותר. התפתחות המודרניזם בעולם החלה בסוף המאה ה-19, לאחר מלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהותירה אחריה משבר כלכלי כבד והרס מסיבי. כתוצאה מהמשבר העולמי, נדרש למצוא פתרונות זריזים ויעילים לשיקום הערים הפגועות. תנועות האוונגרד הפכו לאסכולות ממוסדות אשר שיחררו את המורשת האדריכלית ממסורות העבר והחלו לפתח שפה עיצובית חדשנית, יעילה ונטולת מנייארות.
מגמה הייתה לפשט את תהליכי הבנייה ולזרז אותם כדי לתת מענה יעיל לבניית הערים מחדש. האסתטיקה הושגה באמצעים מינימליים על ידי משחק נפחים ופרופורציות מדויקות בין המלא לחסר. המטרה לספק דיור להמונים הובילה לחיפוש אחר שיטות בנייה זולות ותפקודיות יותר. הכל תוך ניצול הקדמה הטכנולוגית ובדגש על עיצוב הצורות שנובעות מהתפקוד. החל משנות השלושים של המאה העשרים היה סגנון זה לסגנון הבניה המקובל ביותר באדריכלות של ארץ ישראל ככלל ובעיר תל אביב בפרט. על אף שהסגנון עבר שינויים קלים שהתאימו אותו לבנייה בארץ, שינויים בעיקר בהתייחסות לאקלים בארץ. יבוא הסגנון הבינלאומי אל ארץ ישראל התממש בזכות אדריכלים אשר עלו מאירופה והשפיעו על האדריכלים בארץ. אדריכלים אלו ראו בעצמם כשליחים להפצת תורת בית ספר הבאוהאוס, שהתאימה להנהגת היישוב במסר החברתי, הסוציאליסטי, האידיאולוגי והמעשי.
